סוכה בלי אבא
כבר עשרות שנים את כל ערבי סוכות אנחנו חוגגים באותה סוכה. בבית אבי ורעייתו. כעת זה הפך להיות אבי ז"ל. לא בדיוק כעת, זה כבר קרוב ל 5 שנים ועדיין ז"ל הוא מונח שקשה לי להגות.
אבא היה תמיד נראה לי "סטטי" יחסית, תסלחו לי על המילה, בערבי החג השונים כשהיינו מתארחים בביתם. בעודו בחיים היינו יכולים למצוא אותו יושב באותה הכורסא ובאותו המיקום המדוייק, עם או בלי עיתון ביד, וזו הייתה אמי החורגת שהפעילה את המטבח וניהלה את כל צוות האחים והאחיות שלי ומאוחר יותר גם הגיסים והגיסות כדי שהכל יתקתק כמו שצריך…
ורק כשהיה מגיע הזמן לגשת לשולחן אבא היה נפרד מהכורסא ומגיע לאיטו, מוודא שכולם במקומם, עורך את הקידוש ומנצח על הסעודה בחגיגיות.
אבל חג סוכות היה חג מיוחד.
בחג סוכות אבא היה מפקח על המלאכה כבר מהרגע הראשון. עוד הרבה לפני הרגע הראשון, למען האמת.
כבר בצאת כיפור היינו מדי שנה מתכנסים כולנו ואבא היה מדריך אותנו בבניית הסוכה.
הוא ישוב בכסא הגלגלים שלו ואנחנו כולנו מתרוצצים סביבו ומביאים כל מה שצריך, כל אחד לפי גילו כמובן – פטיש, מסמרים, קרשים, קישוטים, וכד'.
בתחילה כשאבא עוד היה בלי הכסא ואנחנו היינו ילדים קטנים זאת הייתה סוכה מקרשים ומסמרים. אחר כך אנחנו גדלנו וגם המצב של אבא קצת הדרדר – גם הסוכה השתכללה והפכה לכזו עם מסגרת שקל להרכיב. לאט לאט נוספו חתנים וכלות למשפחה והסוכה הלכה וגדלה. ונוסף גם נכד ועוד נכד ששמחו לשבת על הברכיים של סבא בסוכה.
אבל השנה הסוכה הייתה כל כך חגיגית, וגדולה, וכבר שני נכדים שלא פגשו את אבא מעולם חגגו בה את ערב החג.
וחסרונו בסוכה היה מורגש באופן מיוחד.
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments