שוב חטיפה

אתמול בבוקר עוד התעוררנו אופטימיים בתקווה להפסקת אש ארוכה של כמה ימים, אבל מהר מאד, כמו בכל הפעמים הקודמות גם הפעם הפסקת האש הופרה- ובגדול. בחדשות דיווחו על קרב גדול וברור היה שמשהו חמור מאד מתרחש.

זמן קצר לאחר הסתברה חומרת המצב: חייל חטוף בעזה.

אם יש משהו שחששנו ממנו, הן ברמה הלאומית והן כל אחד מאיתנו כאדם ובטח-ובטח כהורה הרי שחטיפה זה הדבר. הרי כבר שבועות מדי יום אני שומעת על חיילים פצועים והרוגים וליבי כואב ושותת דם ולמרות זאת כששמעתי על החטיפה זה היה כאילו חטפתי עוד מכה חזקה כל כך שהייתי צריכה ממש לפתוח חלון כדי לנשום כאילו האויר התרוקן פתאום והיה קשה לי לנשום.

כששמעתי על שיטת הפעולה, כיצד המחבלים בני הבליעל ביצעו את החטיפה בכלל נותרתי עם פה פעור: על פי הדיווחים מחבל מתאבד הקריב את חייו כדי ליצור בלגן שיסווה את חטיפת החייל!

עם זאת ואולי דווקא בעקבות זאת אני חושבת שאנחנו צריכים להמשיך ולשמור על ההבדל בינינו, על העובדה שלנו יש ערכים, שאנחנו לא עושים דברים מהסוג הזה וגם לא דומים לזה.

ולא רק במסגרת הצבא.

אנחנו צריכים לשמור על צלם אנוש גם בחיי היום יום.

על איך שאנחנו מתנהגים, מתבטאים, מתייחסים לזולת.

זוכרים מהיכן הגענו.

אחד הביטויים ששמעתי היום לא מעט היה, לדוגמא, שצריך "למחוק את עזה". אני יכולה להבין מי שאומר שצריך להשמיד את החמאס, את המחבלים, את הטרור. אבל "למחוק את עזה" זה ביטוי נרדף להשמדת עם של ממש, שמציב אותנו באותו מקום בדיוק כמו המחבלים אותם אנו מנסים להשמיד.

עוד ביטוי שנשמע הרבה בתקופה האחרונה הוא "מוות לערבים", גם כאן, משמעות זהה ומעוררת חלחלה כשחושבים עליה לעומק. ודווקא בימים אלו של מלחמה נחשפים עוד ועוד סיפורים של אזרחים ערבים שנאמנים מאד למדינה, חלקם לוחמים בצה"ל, חלקם פשוט מנסים כמו כולנו לשרוד במדינה הזאת, והמשותף לכולם שבדיוק כמונו הם שונאים מחבלים ורוצחים.

ושוב, דווקא אנחנו שרוצים לבדל את עצמנו מחלאות האדם האלו שמתבצרים בתוך בתי חולים ומרכזי אוכלוסייה ומשתמשים בילדים קטנים כמגנים חיים- חייבים לשים לב לצורה שאנחנו מתבטאים, ולדוגמא שאנחנו נותנים לילדינו שלנו.

תגובות

comments