עדיין מלחמה

ההרגשה הרעה והחשש שלי התחילה כבר עם מציאת גופותיהם של שלושת הנערים מגוש עציון ורציחתו בעקבות כך של הנער משועפאט. כבר אז היה ברור שמדובר בתחילתו כדור שלג שלא ייעצר כל כך בקלות.

אבל מאז ההרגשה הרעה וחשש החריפו וכעת אני כבר ממש חיה בפחד וחרדה.

ראשית מדובר ממש בפחד קיומי.

של טילים, שתאמינו או לא, אכן באמת מרחפים מעל ראשי.

של הבומים ופיצוצים שאני שומעת 24 שעות ביממה, של היירוטים והטילים.

של נסיעה בת 5 דקות רק לקנות משהו במכולת במהלכה נכפית עלי עצירה עם ילדה בת 4 ושכיבה על הארץ עם ידיים על הראש, כששתינו רועדות, ומתפללות לה' שיחוס עלינו.

של ילדה בת 4, שכבר יודעת לספר לי ש"לסבתא אין ממ"ד אבל אין מה לדאוג כי יש לה חדר חזק מאד, בחדר המדרגות"…

ופחד על מה שיהיה אחר כך.

מה יהיה על הילדים שלי? של כולנו? מה יישאר מהתמימות של סיון החמודה? ושל האחים הגדולים שלה?

אני הרי עוד זוכרת את עצמי בגיל 13 או 14 נוסעת בלי חשש באוטובוס, מאבא בנס ציונה הביתה לתל אביב. וכמה שנים אחר כך, עם בואה של תקופת הפיגועים והחרדות… הופ. והיום אני לא מסוגלת יותר לעלות לאוטובוס. זה מה שקרה לי, ואני בטוחה שלעוד רבים נוספים. אז מה יהיה על הילדים של התקופה שלנו? שלא מסוגלים להיכנס להתקלח בלי לתכנן לפני כן מה עושים אם תהיה אזעקה באמצע?

ופחד ממה שהפכנו אליו כולנו.

הרי פעם עוד העזו לדבר על שלום…

ולפני שמתנפלים עלי על שהעזתי להגיד בקול את המילה העתיקה הזו, את הפנטזיה ששמורה לדון קישוטים למיניהם – הרי זו בדיוק כוונתי.

פעם עוד מותר היה לבטא דעה בארצנו, גם אם הייתה זו דעה קצת שונה מהמקובל. ולמען האמת, היום אין בכוונתי להתריס כנגד המבצע או המלחמה או מישהו מהדרג המדיני או הצבאי לגבי ההחלטות בשטח. האמירה שלי מתייחסת אך ורק להלך הרוח בחברה שלנו הן מימין והן משמאל, הן בעם והן בקרב הנבחרים, הלך רוח שמתאפיין בימים אלו באפס סובלנות לשונה מכל סוג שהוא. ובהסתכלות הסטורית, אותי זה מפחיד.

ואני מסתובבת עם כל הפחד הזה, בתוך תוכי מוחבא, ולא יכולה להוציא אותו החוצה.

לא יכולה לתת לו ביטוי בשטח. כי כלפי חוץ אני אמורה להיות גיבורה. אמיצה.

כי אני אמורה להעניק למדינה שלי אורך רוח לסיים את המבצע. כאילו אם אני מפחדת אני פתאום לא פטריוטית. כאילו הפחד שלי, הקטנה מרחובות הוא-הוא האיום הגדול ביותר על בטחון המדינה…

תגובות

comments