לזכור את ההורים

ביום ראשון נציין את ערב יום השואה ובכל מקום כבר מרגישים את אווירת הנכאים.

וזה לא שמישהו צריך להזכיר לנו את התרחשותה של המלחמה ההיא, ואת כל הנרצחים והקורבנות שהיא גבתה, זה לא שאנחנו לא זוכרים את זה כל השנה מדי פעם בפעם בכל מיני אירועים פה ושם שמזכירים לנו, אבל בכל זאת יש דברים שצריך לעשות להם יום. שצריך לציין אותם בצורה מסודרת.

למען הדורות הבאים. ששום דבר כבר לא יזכיר להם את זה ככה מדי פעם תוך כדי החיים היום יומיים שלהם.

כאמא, אני נחרדת ממה שהורים בשואה נאלצו לעבור כדי להגן על ילדיהם. היום נזכרתי בשני סיפורים, שריגשו אותי עד דמעות, שניהם סיפורים אמיתיים.

הראשון על אם יהודיה לארבעה ילדים, אב המשפחה כבר נעלם חודשים קודם לכן והיא והילדים חיו במסתור כלשהו. יום אחד היא יצאה לחפש אוכל והזהירה את הילדים להישאר במסתור ולא לצאת לרחוב בשום אופן. והילדים, הקשיבו לה וחיכו שם במשך שעות רבות. בשעה מאוחרת הם ראו אותה מרחוק, צועדת בטור ביחד עם קבוצה גדולה של יהודים מוקפת בחיילי SS, והבן הקטן שלה שהתגעגע אחרי שלא ראה אותה כל היום שכח את פקודתה רץ לקראתה. האמא הזו ידעה שאם החיילים ידעו שמדובר בבנה, בילד יהודי, סופו יהיה כסופה ולכן התעלמה מהילד שהגיע עד אליה וחיבק אותה. אבל הילד לא הבין למה היא מתעלמת ממנו ובכה 'אמא-אמא'. היא המשיכה להתעלם. 'אמא אמא' הילד בכה והיא ממשיכה ללכת עם הקבוצה מקווה שזה מה שיציל את חייו. בסופו של דבר חייל ה SS שם לב לילד הבוכה ושאל אותה 'את מכירה את הילד הזה'? 'לא' היא אמרה והחייל ירה לילד כדור בראש והרג אותו מול עיניה ומול עיני שאר הילדים שהתבוננו במתרחש מהמסתור שלהם שבהמשך הרחוב.

הסיפור השני הוא על אבא שיחסית בתחילת המלחמה השכיל לקרוא את המפה ולחזות מה עומד להתרחש, ושלח את בנו בן השש ב'קינדרטרנספורט' לגדול אצל משפחה אומנת בבריטניה. הילד בן השש נסע עם קבוצה של ילדים שלא הכיר, לגדול בארץ זרה אצל משפחה חדשה דוברת שפה משונה בלי הורים ובלי קרובי משפחה שאותם לא ראה שוב לעולם. בחודשים הראשונים אביו עוד יכול היה לכתוב לו מכתבים אבל תוך חודשים ספורים הילד למד אנגלית ושכח את שפתו לחלוטין והתקשורת נעשתה קשה יותר ויותר.

אין ספק שהורה יהיה מוכן לעשות הכל עבור התקווה הקטנה ביותר שהילד שלו יישאר בחיים כשמסביבו ילדים ומבוגרים נרצחים על ימין ועל שמאל…

תגובות

comments