כד קטן…
"כד קטן, כד קטן…"
מי זוכר את נס כד השמן, הכד הקטן ששמנו הספיק לשמונה ימים?
אז היום כשבתי הקטנה פיזמה לעצמה את השיר החמוד הזה פתאום עלתה בי המחשבה, שהיום כבר אין כדים קטנים.
היום הם תמיד מוגדלים… ובולטים. ומוצגים לראווה.
אין כדים קטנים וצנועים.
היום הכל בגדול.
אם זה במזון, הרי שהמנות המוגשות בכל מקום הן ענקיות, כל מנה יכולה להספיק לכמה סועדים רעבים. וגם במסעדות המזון המהיר מפתים אותנו תמיד "להגדיל" ולהוסיף למנה ולשתיה שלנו.
אם זה במוזיקה, גם שם כשאני מסתכלת בתוכניות הטלוויזיה הכל בגדול, כולם רוצים להיות כוכבים. ולא סתם כוכבים, אלא "הכוכב". הענק.
אם זה במופעים, סרטים והצגות אז גם שם, כל הפקה היא הפקת-על. שפע אפקטים, "טלנטים" ואביזרים.
ואז אנחנו שולחים את ילדינו לבית הספר. ללמוד ולקבל חינוך.
ונשאלת השאלה- איזה חינוך אנחנו מצפים שיקנו להם שם? ומה בכלל יכולים המורים בימינו להנחיל לתלמידים בביה"ס היסודי? מצד אחד אנחנו מצפים שילדינו ילמדו להיות צנועים, לכבד את המבוגרים, לדבר בהצבעה ולפי תור וכד'.
ומצד שני… כל זה כל כך מנותק מהעולם שלנו. מכל מה שהם נחשפים אליו ביום יום.
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments