טוטל לוס
כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהגת זהירה. ואיטית.
היתה תקופה שהילדים היו כל הזמן אומרים לי "אמא סעי יותר מהר", "אמא תעקפי כבר" וכד', ואז הכרזתי באוזניהם שאני מתאמנת כדי להתמודד על שיא גינס ל"נהגת הכי איטית שהצליחה שנה שלמה לא לעקוף אף רכב"…..
אבל מה לעשות שלא תמיד דברים תלויים בנו.
היום כשנסעתי לי בדרך הביתה, עצרתי ברמזור אדום ברחוב ראשי במרכז העיר ראשל"צ. תוך כדי עצירה התבוננתי במראה וראיתי רכב נוסע במהירות לעברי. אמרתי לעצמי בראש "הוא לא יספיק לעצו……" וחטפתי בום גדול כשהוא נכנס בי מאחור.
נבהלתי כל כך שלא יכלתי לזוז. הנהג השני ניגש אלי והכרחתי את עצמי לקחת פרטים שלו, ואחרי שסיימנו עם זה עצרתי את הרכב בצד וקראתי לחברה שתיקח אותי הביתה ואח"כ למיון.
הגעתי למיון עם כאבי גב וצוואר נוראיים, רעידות בכל הגוף מהפחד וגם סחרחורות ובחילות.
במיון עצמו קודם כל נתנו לי להמתין שעות עד שקיבל אותי הרופא, שלח לצילומים ולבסוף שיחרר אותי הביתה. הרגשתי כמו קופסת שימורים במסלול שלה על פס הייצור. הרופא בדק אותי בצורה כל כך מכאנית, שאל כמה שאלות ומילא בטופס שלפניו בלי להסתכל עלי בכלל. לא היה אכפת לו והוא אפילו לא שאל מה קרה בתאונה. צ'יק צ'ק רופא, צילום, זריקה נגד כאבים ולפציינט הבא.
ועכשיו אני בבית, עם כאבי תופת בכל הגוף שוכבת במיטה בלי לזוז עם הערכה של הרופא שתוך שלושה שבועות ארגיש טוב יותר…
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments