פוסט טראומה

מתארחים אצלנו ילדים משדרות שהגיעו לרחובות הרגועה לכמה ימים של מנוחה. בתקווה שיהיה פתרון מהיר ללחימה ולקסאמים ושיחזור הרוגע ליישובי הדרום וגם בכלל.

כמו כל ילד שנמצא רחוק מהבית הם היו בהתחלה קצת ביישנים אבל תוך זמן קצר השתחררו והתחילו להשתולל ולקפץ בדיוק כמו הילדים שלי.

ואני חשבתי לעצמי, שנראה שהחיים בצל האזעקות לא השפיעו כלל על הילדים האלו שצוחקים ומשחקים בדיוק כמו כולם. אבל בעודי שקועה במחשבותיי השמיע בקבוק מים שעמד על השלחן פיצוץ קטן כשטיפת אויר השתחררה ממנו. הילדים צרחו ורצו אלי בהיסטריה תוך שניות שאראה להם איפה החדר המוגן. והתקרית הזו חזרה על עצמה כמה פעמים ביום, בכל פעם שנשמע קול שדומה אפילו במעט לצליל של אזעקה.

נזכרתי במסיבת יום ההולדת שהיינו בה בשבוע שעבר, שרוב המשחקים בה היו קשורים בפיצוץ בלונים בדרך זו או אחרת והצטערתי לדמיין לעצמי איך במקום לצחוק וליהנות באותה מסיבה היו הילדים החמודים האלו סובלים ומחפשים מקום מוגן לברוח אליו.

תגובות

comments