שירת המרפסות
בשעה 18:00 יצאו ישראלים בכל רחבי הארץ, במהלך שקיבל סיקור תקשורתי אדיר, למרפסות ומחאו כפיים במשך כמה דקות, על מנת להביע תמיכה ולומר תודה לאנשי הצוותים הרפואיים שנמצאים בחזית הלוחמה במגפת הקורונה.
אבל אני, למען האמת, לא התלהבתי ולא התרגשתי.
בכתבה נפרדת הראו בחדשות את מדינת תל אביב, שם אנשים מבלים בחוף הים ובפארקים בהמוניהם.
זה לא שאני חושבת שלא מגיעה תודה והוקרה לאנשי הצוותים הרפואיים. כן מגיעה להם. אלה ללא ספק לוחמים האמיתיים במלחמה בנגיף.
אבל לצערי יצא לי, מסיבות שונות, לבקר בבתי חולים בשנים האחרונות. ראיתי את ההתנהגות של המבקרים שם. את הצעקות, הטענות, הקללות כלפי אותם גיבורים, שהם גיבורים, למען האמת, לא רק עכשיו אלא כל השנה.
גם ראש הממשלה ורעייתו וכן שרים וחברי כנסת רבים מחאו כפיים. אותם אלה שבתקופת כהונתם המערכת הרפואית הגיעה למצב כל כך קשה, שבשנה שעברה התאבדו בארץ 5 רופאים.
ואני תוהה, בעוד כמה חודשים כשמצב החירום הזה בע"ה יגמר, כמה מאותם מוחאי כפיים יחזרו לצעוק, להכות ולקלל את האחיות והרופאים שמטפלים בהם?
אני חושבת שהוקרה אמיתית לאנשי הצוותים הרפואיים היא לא למחוא כפיים כמה דקות, אלא להקפיד על ההנחיות, לא לצאת, לא להתקרב 2 מטר זה לזה, לא לערוך אירועים. לדאוג להם לציוד מגן. להמתין בסבלנות כשיש תור של שעות במיון בגלל העומס. להגיב ברוגע גם כשהרופא מתעכב וכיוצא בזה.
לעזור להם להציל אותנו.
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments