למה לא 100?
השבוע באמאבא אנחנו עוסקים כמובן בנושא התעודות שיחולקו מחר בבתי הספר וזה גרם לי להרהר רבות ולהיזכר בתקופה שאני עצמי הייתי תלמידה.
מעניין אותי מאד: מה אתם זוכרים מהיום הזה, שהגעתם הביתה מביה"ס עם תעודה? אתם זוכרים בכלל את התגובה של ההורים? זוכרים מה הרגשתם?
אמא שלי תמיד היתה מתייחסת ליום הזה באופן חגיגי. אני חושבת שכל שנה (בעצם כל סמסטר) היינו מציינים אותו באופן כלשהו, אולי ארוחה חגיגית בחוץ אולי מתנה סמלית וכד'.
מלבד בכיתות א'-ב', אף פעם לא היו לי ציונים מדהימים. תמיד כתבו לי ש"לילדה יש פוטנציאל… " ובכל פעם אחרי קבלת התעודה הייתי משתדלת באופן מיוחד במשך זמן-מה.
זה תמיד היה עובר לי בסוף…
אבל יש דבר אחד שלא אשכח לעולם.
בכל פעם שהייתי מביאה הביתה מבחן עם ציון גבוה, למשל 98, או תעודה עם ציון כ.ט.מ., אמי היתה שואלת: "ולמה לא 100?"
תראו, אני יודעת שהיא לא עשתה את זה מתוך כוונה רעה, והאמת שגם לי, כאמא, קשה לא להעיר הערה כלשהי כשהבן שלי מביא ציון דומה, אבל מה שהשאלה הקטנה הזאת עשתה לי בלב ועושה לי עד היום – זה נורא!
את אמא שלי, הרגשתי, שום דבר לא יספק!
היא אף פעם לא תהיה מרוצה ממני, אף פעם לא תהיה גאה בי ואין טעם בכלל להתאמץ!
הדבר אפילו החריף כשממבחנים של אחי, עם ציונים הרבה יותר נמוכים, היא תמיד התלהבה נורא.
ברור שאני היום מבינה שמכל ילד מצפים למשהו אחר, שיש ילדים שציון 80 זה המון עבורם ויש ילדים שאפשר לצפות מהם ליותר, אבל כילדה לא הבנתי ולא הייתי אמורה להבין כזה דבר…
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments