הרהורים שאחרי אספת הורים
השבוע היתה אספת הורים בבית הספר. שני הבנים שלי באותו בי"ס אז זה היה באותו יום. יש שיראו בזה יתרון ויש שיראו בזה יתרון. אני חושבת שזה עדיף. להיות אמא לשלושה גוזל המון שעות גם בלי פעילויות העשרה נוספות אחה"צ.
אני חייבת להגיד, שלפעמים אני מאד רחוקה מלהיות אם השנה. או אפילו האמא שהייתי רוצה להיות.
ולא, עוד לא למדתי לחיות עם התחושה הזאת. עדיין מדכא אותי לחשוב ש"יש לי פוטנציאל" להיות אמא טובה, אם רק הייתי מצליחה לעשות גם את זה ואת זה ואת זה…. ואין לזה סוף!
באספת ההורים נודע לי שמתני שלי, שהוא ילד מאד חכם והרמה הלימודית שלו הרבה מעל לגילו לא כל כך אוהב לעבוד בחוברת המתקדמים שלו. אני גם יודעת מה מקור הירידה הפתאומית במוטיבציה שלו: היו לי שבועיים קשים בעבודה מה שגרם לכך שבמקום לשבת איתו ולעבור כל יום מחברת מחברת ביקשתי ממנו שיכין יפה שיעורים בעצמו.
ואני שואלת את עצמי, על מי נופלת האחריות על הלימודים של הילד? אני זו שאמורה לשבת איתו כל יום כדי שהוא ילמד בחומר המתקדם, כי חבל שהמוח שלו יתנוון, או שזה בסדר לתת לו להתמודד בעצמו, גם אם זה אומר שהוא יידרדר, כביכול, לרמה של כל שאר הכיתה?
ולמה בכלל אני מייסרת את עצמי בשאלות כאלו? הרי אם הילד חכם הוא יישאר חכם לא משנה מה הוא לומד או לא לומד בכיתה ומה הציונים שלו.
למה בכלל אנחנו ההורים כל כך טרודים בנוגע לציונים של הילדים שלנו? לא מספיק שאנחנו יודעים כמה הם למדו וכמה הם חכמים וכמה הם משקיעים (או לא משקיעים לפעמים) בלימודים?
אם להגיד את האמת, הרי אני עצמי לא הייתי תלמידה מי יודע מה, וזה עוד מה בלשון המעטה…
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments