שבוע ראשון בלי אמיר שטס להודו
שבוע ראשון בלי אמיר שטס להודו כמעט וחלף. נשארו עוד 8 ימים עד שהוא חוזר. הבנים מקסימים, יוצאים מגדרם כדי לעזור ולהתנהג יפה כשאבא לא בבית. סיון שלנו גאונה קטנה מקפיצים אותה "כיתה" בגן כדי שיהיה לה יותר מעניין. בקיצור, הכל זורם על מי מנוחות.
אז למה אני מרגישה שאני אמא איומה ורעיה עוד יותר איומה? החרדה הזו שאני נתקפת בה כל פעם לפני שאמיר נוסע. אם הייתם רואים אותי בשבוע שלפני שהוא טס הייתם בוודאות מזמינים לי כתונת משוגעים. כל דבר הלחיץ אותי והיה נראה לי כמו סיפור גדול. כאילו שאני לא נמצאת עם הילדים רוב הזמן לבד גם ככה… אבל פתאום הוודאות הזו של להיות איתם לבד, שאין מישהו שאפשר להזעיק במקרה חירום כלשהו (נו באמת, כאילו שאין לי אף אחד אחר) מה קרה לי? וזו לא הפעם הראשונה שהוא טס וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. הלחץ הזה פתאום כאילו הוא טס לשנים זה מגוחך הרי מדובר בסך הכל בכמה ימים. 13, ליתר דיוק. וכמובן, הנה אחרי שבוע והכל עדיין בסדר, הבית עומד על תילו, הילדים בריאים ושלמים וגם אני עדיין לא באשפוז כפוי אלא מסתובבת חופשי.
לא אין לי מושג איך להסביר את זה ומה שיותר גרוע – איך להבטיח שזה לא יקרה גם בפעם הבאה.
תגובות
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:
Subscribe
Login
0 Comments