ל"ג בעומר במבחן הזמן
הילדים חזרו השבוע מהגן ומביה"ס, כל יום עם סיפור חדש על ל"ג בעומר. הגיבור העיקרי, כמובן, רבי עקיבא שעל פי המסורת ספירת העומר מבטאת את האבל על מותם של 24 אלף מתלמידיו במגיפה איומה שנגרמה להם כיון שנהגו בחוסר כבוד אלו באלו.
מצד אחד, אני יכולה רק להתפעל לטובה מהרצינות שבה מתייחסים חז"ל לנושא הכבוד לזולת, ומזה שהם מנסים ללמד את העם לקח לדורות הבאים ומנהיגים מסורת כל כך קפדנית של 50(!) ימי אבל בהם אסור להתחתן, אסור להתגלח אסור לשמוח וכד'. מנהגי אבלות כבדים יותר מאשר אלו הנהוגים בעת שמאבדים בני משפחה קרובים מאד.
מצד שני, הדבר גורם לי להסתכל עלינו כעם, על החוקים והמנהגים שלנו בימי זיכרון "חדשים" יותר וזה מעורר בי כמה תהיות.
לדוגמא-
בשואה נרצחו 6 מליון יהודים, וכיצד אנו מציינים את היום הזה? בטקס זיכרון ממלכתי. האם לא ראוי היה שיקום רב ראשי בישראל ויכריז על מועד חדש עם כל סממני האבלות הרשמיים, כך שיום זה יחול באופן גורף על כל יהודי בעולם?
ועוד דבר.
אחד הלקחים מאותה מגיפה שפקדה את תלמידיו של רבי עקיבא היה שצריך לנהוג כבוד איש ברעהו. וליתר דיוק: "ואהבת לרעך כמוך". האם מלבד מנהגי האבלות (אצל החילוניים המנהגים החיצוניים בעיקר, למשל לא להתחתן) בימי ספירת העומר הכלל החשוב הזה אכן מתקיים? לצערי אני לא רואה שחז"ל הצליחו באופן מיוחד במלאכה…
גילויי הגזענות, התיעוב והשנאה אחד כלפי השני בארץ רק הולכת וגוברת מיום ליום. וזה נכון בין דתיים לחילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין לבנים לשחורים, בין גברים לנשים ועוד.
אולי הגיעה השעה שבמקום להתאבל בספירת העומר נלמד כולנו ונשמש דוגמא לילדינו כיצד לקיים את הכלל הגדול הזה "ואהבת לרעך כמוך" בכל מקום ובכל מפגש שלנו עם אנשים אחרים, ניתן להם דוגמא ונראה להם איך תמיד אנחנו חושבים ודואגים גם לצד השני כפי שהיינו דואגים לעצמנו ולא ברמה המופשטת של הדברים אלא ממש במחשבה ובפעולה הלכה למעשה בחיי היום יום.