הנשיא אובמה זוכר את השואה

בעוד כמה ימים יחול יום הזכרון לשואה ולגבורה.

אין ספק שהשואה היתה אירוע מכונן של העם היהודי, השפיעה רבות על גיבושה ועיצובה של זהותנו וסביר גם שעל עצם קיומה של מדינת ישראל.

ואין ספק שכל ישראלי ועל אחת כמה וכמה כל יהודי צריך להתאבל, לספר ולא לשכוח את סיפורי הזוועה, את הקרבנות, מחנות הריכוז ותאי הגזים, לזכור את השואה כל הזמן וגם לציין את יום השואה בטקסים השונים ובהסברים וחינוך הגיל הרך והדורות הבאים.

אבל האם עלינו לנפנף בשואה כלפי חוץ, במין הפגנת מסכנות פומבית כלפי העולם כולו? אני לא חושבת.

שואת העם היהודי היא השואה הפרטית שלנו.

ואני באופן אישי מרגישה אי נוחות בכל פעם שמגיע מנהיג כזה או אחר לישראל ובמסגרת הסיור הקבוע באתרים בארץ לוקחים אותו ליד-ושם. 'תראה', כאילו אומרים לו, 'מה עשו לנו'. כמו ילד קטן, להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן, שבוכה לאמו שחבר דחף אותו ומצפה ממנה שתיתן לו סוכריה.

מה המטרה של ביקורי המנהיגים השונים ביד-ושם? מה אנחנו מצפים להשיג בביקורים אלו?

ברור שכל אדם שפוי בדעתו יזדעזע ממה שיראה שם. ברור שהוא יגנה את הצוררים האיומים שלקחו חלק במעשי הזוועות האלו. אז מה? הרי לא יתכן שמטרת אזכור השואה בפני מנהיגי עולם באה כדי לגרום להם להגיד מה שכבר אמרו כל כך הרבה פעמים.

אולי החוויה שיעבור אדם שמבקר ביד-ושם תגרום לו להבין יותר טוב מה עבר על העם שלנו. אז מה? לשם מה אנחנו צריכים שראש ממשלה או נשיא כזה או אחר יבינו טוב יותר מה עבר עלינו?

למה אנחנו צריכים לנופף ב'מה שקרה לנו', כאילו אנחנו עדיין חלשים ומסכנים?

למה שלא ניקח אחריות על עצמנו ועל גורלנו מתוך עמדה של חוזק, של שליטה בחיינו ובמדינה שלנו, ולא מתוך עמדה של מסכנות וחוסר אונים?

שואת העם היהודי, רצח אחינו היהודים, היא השואה הפרטית שלנו.

ועם זאת שהתרגשתי לראות את אובמה ביד-ושם, מניח זר על אנדרטת הנופלים וחובש כיפה לראשו, אני יכולה לחשוב על עשרות אתרים ישראליים אחרים שהייתי מעדיפה להציג לו ושלדעתי היו מביאים הרבה יותר לידי ביטוי את העם שאנחנו היום ואת מי שאנו שואפים להיות בעתיד.

תגובות

comments