בית ספר למוזיקה

טוב. אני מודה.

מאז אמצע הפרק הראשון, שאליו העברתי בטעות בכלל, אני צופה מסורה בתוכנית בי"ס למוזיקה בערוץ 22.

התאפקתי כל העונה ולא כתבתי על זה כמעט כלום, אבל זהו, אני לא יכולה יותר.

אני צופה בזה ונהנית מכל רגע ורגע של שירת הילדים המדהימים האלה.

יחד עם זאת, יש לי רגשות מאד מעורבים לגבי התוכנית הזאת, מה שהיא עושה לילדים שמשתתפים בה וכמובן לגבי ההורים שלהם שמאפשרים לכל זה לקרות.

זה התחיל בתוכנית הראשונה שבה הראו לנו את אותם ילדים נבחרים שזכו להיות "תלמידים" בבית הספר למוזיקה. ברור שמיד חשבתי על כל אותם ילדים שלא התקבלו לביה"ס. מאות ילדים שבוודאי עמדו באותה סיטואציה, הגם שטרם שודרה, שבה בישרו להם שהם לא מספיק טובים/לא מספיק פוטוגניים/לא מספיק מיוחדים כדי להימנות על נבחרת התהילה.

אחר כך הסבירו לנו שבביה"ס הזה אין תחרות. לא לא. רק ציונים ומצטיינים. ואני שואלת מי הסמיך את ערוץ 2 לכהן כמוסד פדגוגי? לחלק ציונים ותעודות לילדים קטנים?

ואפילו נניח שאכן נפתח לנו כאן בית ספר חדשני כזה למוזיקה. למה ללכת על שיטה כל כך מיושנת כמו שיטת הציונים? אי אפשר לחשוב עוד טיפה הלאה ולמצוא דרך אחרת, שתביא לידי ביטוי את ההישגים של כל תלמיד בפני עצמו? הרי הפרס עצמו בבית הספר המדהים הזה הוא להיות תלמיד בו. הצורך לתמרץ את התלמידים עוד יותר בדרך של הענקת ציונים היא לגמרי מיותרת.

בהמשך יש את כל נושא העומס הבלתי נסבל על התלמידים הצעירים. אפילו הבוגרים ביניהם נראו במהלך העונה נשברים לפעמים מאחורי הקלעים. אני לא יכולה לדמיין ילד בן 10 או 12 נתון בלחץ כזה, כשההורים מאחוריו מתלהבים (ובאמת איך אפשר שלא להתלהב במצב כזה?) וההפקה מצלמת והמורה שלו מלווה אותו והוא רק ילד קטן שאמור לשיר בשביל הכיף וממש עוד לא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול…

וזה לא רק העומס של ללמוד היטב את המילים ואת המנגינה, על זה יש להוסיף את העומס של עמידה על במה מול מיטב האומנים והמפיקים בארץ, ויש גם תחרות סליחה התמודדות על תואר מצטיין הערב הנכסף כל כך.

בפרק אחר הראו לנו שתלמידי בית הספר למוזיקה הם כבר כוכבים. כבר יש להם מעריצים שמבקשים חתימות ועמודי אוהדים בפייסבוק וצלמי פפרצי שמתעדים כל תנועה שלהם. וזה נשמע מאד מלהיב, כתלמידה שאף פעם לא היתה מקובלת במיוחד אני בהחלט מקנאה, אבל אם אשים את זה בצד ואחשוב כאמא, אני ממש לא בטוחה שזה מה שהייתי מבקשת עבור הילד שלי בגיל הזה. ואני מהרהרת בילדים-הכוכבים האלה הולכים לבית הספר (האמיתי) שלהם, ביחד עם החברים שלהם, כשאחריהם צלמי פפרצי שמנסים לתעד אותם בסיטואציות שונות. או יושבים בכיתה עם ילדים אחרים, שחלק מהם אולי ניסו גם הם להתקבל לבית ספר למוזיקה ולא הצליחו.

וכמה שהילדים האלה מתוקים! ואוהבים אחד את השני. ומפרגנים. בצילומים של מאחורי הקלעים הילדים תמיד כאלה חמודים, האווירה תמיד טובה ומפרגנת. אבל מי יודע איך זה באמת? הרי בכל זאת כל ילד עם הוריו ואחיו ומלוויו מעוניין לזכות כל שיעור בתואר מצטיין השיעור. בוודאי שגם שם יש אכזבות וציפיות ושמחה ועצב כמו בכל מקום שנמצאת בו חבורה מעין זו. אלא שכאן החבורה צעירה משמעותית ממה שהיא אמורה להיות.

אבל אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי זה נושא הכוכבות והתהילה של הפעוטות האלו שמתחיל הרבה יותר מידי מוקדם לדעתי. הרי בכל זאת, 10 דקות התהילה מסתיימות מתישהו. הטלוויזיה (והעולם) יעברו, תוך זמן מסוים, לאייטם הבא. ומה יהיה אז עם הכוכבים החדשים שצמחו כאן?

שלא לדבר על זה שאדם צריך שיהיה לו לאן לשאוף בחיים. וילד שבגיל 10 הגיע לשיא כזה – מה יהיה איתו כשיהיה בן 20? או 30?

כל אלו הן הסיבות בגללן למרות שאני צופה בתוכנית הזו ונהנית מאד אני בהחלט אעדיף שלא תהיה לה עונה שניה.

שיבחרו כבר את מצטיין השנה ונלך כולנו הביתה.

רק יש לי שאלה אחרונה לגבי ההצטיינות: לא ברור לי מה בוחנים בדיוק בבית הספר הזה. על פי מה מדרגים את התלמידים כאן?

האם זה על פי כשרון השירה של הילדים? מי שיש לו את הקול הכי יפה הוא שיזכה? כי ברור שיש כמה שהקול שלהם מדהים וצלול יותר מהאחרים. או אולי שופטים אותם על פי מידת ההתקדמות שהגיעו אליה מתחילת העונה? כי אז צריך לקחת כנקודת התחלה את איך שהילדים הגיעו, ולמדוד רק על פי ההישגים בביה"ס עם המורה האישי. והתלמידים שהגיעו אחרי שנים ארוכות של פיתוח קול לא צריכים ליהנות מכל שנות ההשקעה האלו בזמן מתן הציון. ואולי בכלל בוחנים על פי הפוטנציאל? מי מהילדים שיכול להגיע הכי רחוק אם רק ימשיך ללמוד ולהתמיד? שמא בוחרים את המצטיין על פי מידת ה"כוכבות", ה"סטאר קוואליטי" שיש לו? הרי ברור שגם תכונה זו לא זהה אצל כולם.

אין מה לעשות, אצטרך להמתין לפרק הסיום במוצ"ש ואולי אז יסבירו את זה המורים הנחמדים…

תגובות

comments